אומרים שחופשי זה לגמרי לבד. ולצאת לטיול ארוך בעולם אומר שמשאירים מאחור את המשפחה, החברים וכל העולם החברתי שהקיף אותנו. זה אומר שזה רק אנחנו עם עצמנו, כל יום כל היום. אין עוד אנשים. אז איך מסתדרים עם זה? האם חסרים לנו ולילדים חברים ואנשים נוספים? מוזמנים לקרוא כמה תובנות ומחשבות בעניין אחרי חודשיים טיול.
אי החזירים הוא אחת האטרקציות הפופולריות שיש באזור קוסמוי. מדובר באי שעליו מאות חזירים מסתובבים חופשי בין המבקרים. אפשר ללטף, להאכיל או סתם לצפות בהם מסתובבים ומשחקים. ריכזתי כמה המלצות לגבי איך ומתי כדאי להגיע לאי החזירים. מוזמנים לקרוא.
תאילנד היא מקום נפלא לפגוש פילים. יש אינספור מקומות שמציעים מפגש כזה. אבל מרב אופציות אפשר קצת ללכת לאיבוד. איך בוחרים מקום שמתנהג בצורה אתית כלפי הפילים ולא מתעלל בהם? מה טווחי המחירים וכיצד ניתן להוזיל עלויות? ריכזתי כאן כמה וכמה דרכים שנתקלנו בהן שמאפשרות מפגש פנים אל פנים עם החיה המדהימה הזו. אם אתם מכירים עוד אופציות, מוזמנים לשתף בתגובות.
תאילנד הוציאה אותנו מאזור הנוחות שלנו. אנחנו רגילים לטייל במדינות מערביות, בעיקר באירופה. ושם גם כשהכל חדש, יש איזושהי תחושת מוכרות מסויימת. פה בתאילנד אנחנו מרגישים את הזרות שלנו. השפה שונה, הנהיגה הפוכה, התרבות אחרת לגמרי ואפילו המראה שלנו מייד חושף שאנחנו לא שייכים. אם באירופה לעיתים פונים אלינו בשפת המקום וטועים לראות בנו מקומיים, פה אין חשש כזה.
הרבה שנים אנחנו חולמים על הטיול הגדול שלנו רק שלא לקחנו בחשבון שנגיע אליו מותשים. חודשים של התעסקות בתכנון והכנות בשילוב של הטרללת שהיתה בארץ עד אוקטובר והחורבן שבא אחריו – הגענו מרוקנים מאנרגיה וזקוקים נואשות להיטען מחדש. צריכים קצת רוגע ושלווה. אז איך זה שאנחנו מוצאים את עצמנו רצים כמו בכל טיול בעצם? ואיך משנים הרגלים של שנים?
בנגקוק מלאה בשווקים וקניונים. לרגעים נראה שלאן שלא נפנה את הראש ניתקל במישהו שמנסה למכור לנו משהו. שוק צף, שוק לילה, שוק סיני. וגם קניונים יש בלי סוף. רק שכנוודים, שופינג סתם לפאן, הפך לפעילות קצת מיותרת. קונים רק מה שצריכים וכרגע זה לא הרבה. נראה לי שהסוחרים ברחבי בנגקוק לא ממש אהבו אותנו.
שנים של לחלום, חודשים של לתכנן והנה הגיע רגע האמת. יוצאים לדרך. וגם אם לרגע חולפת לה מחשבה סוררת של "מה עבר לנו בראש לצאת להרפתקאה משוגעת כזו באמצע החיים?" עכשיו כבר אי אפשר להתחרט. מעבירים מפתחות, מסיימים לארוז מה שעוד נשאר וזהו, אנחנו נוודים נטולי בית שעולים על מטוס בכיוון אחד.
אריזה לטיול היא תמיד חלק מאתגר. מצד אחד רוצים להיות מצויידים בכל מה שצריך ושלא יהיה חסר משהו קריטי באמצע הטיול, מצד שני לא רוצים להיסחב עם כל הבית עלינו. אבל עכשיו באמת כל הבית שלנו הוא מה שיש במזוודות שאיתנו. וזה לא מצב זמני שממנו חוזרים לבסיס הבית אלא החיים כנוודים. הבעיה בלקחת איתך אינסוף תיקים ומזוודות זה שאיכשהו צריך להצליח להתנייד עם כל זה וכרגע לא ממש ברור לי איך זה ייכנס ברכב שכור או מונית …
ברגע שאני מספרת שאנחנו יוצאים לטיול ארוך בעולם מייד מגיעה השאלה – ומה עם הילדים? איך הם יסתדרו עם ניתוק ממסגרות, חברים ובכלל מכל השגרה והחיים הנורמטיביים? גם לנו היו לבטים לא קטנים סביב סוגיות שקשורות לילדים.
ג'ון לנון שר Imagine no possessions , שיר מקסים שאני מאוד אוהבת אבל בחיי היום יום הרגילים לא ממש יישמתי את הקונספט. הבחירה לצאת למסע אילצה אותנו לא רק לדמיין אלא ממש להיפרד מרב הרכוש והציוד שצברנו לאורך השנים. ולמרות ש"זה רק חפצים" זה לא פשוט להיפרד מהכל ולהרגיש שכל פרידה כזו סוגרת עוד דלת מאחורינו וכבר אין דרך חזרה. מרגש אבל גם קצת מפחיד .
רוצים שאמצא לכם מלון? מוזמנים לפנות אליי לעזרה, ללא עלות במציאת מלון לטיול שלכם.
לחילופין מוזמנים לחפש לבד:
קבלו עדכון כשמתפרסם פוסט חדש (בדקו את תיקיית הספאם שלכם ואשרו שם קבלת פוסטים ממני)
