אומרים שחופשי זה לגמרי לבד. ולצאת לטיול ארוך בעולם אומר שמשאירים מאחור את המשפחה, החברים וכל העולם החברתי שהקיף אותנו. זה אומר שזה רק אנחנו עם עצמנו, כל יום כל היום. אין עוד אנשים. אז איך מסתדרים עם זה? האם חסרים לנו ולילדים חברים ואנשים נוספים? מוזמנים לקרוא כמה תובנות ומחשבות בעניין אחרי חודשיים טיול.

תאילנד הוציאה אותנו מאזור הנוחות שלנו. אנחנו רגילים לטייל במדינות מערביות, בעיקר באירופה. ושם גם כשהכל חדש, יש איזושהי תחושת מוכרות מסויימת. פה בתאילנד אנחנו מרגישים את הזרות שלנו. השפה שונה, הנהיגה הפוכה, התרבות אחרת לגמרי ואפילו המראה שלנו מייד חושף שאנחנו לא שייכים. אם באירופה לעיתים פונים אלינו בשפת המקום וטועים לראות בנו מקומיים, פה אין חשש כזה.

הרבה שנים אנחנו חולמים על הטיול הגדול שלנו רק שלא לקחנו בחשבון שנגיע אליו מותשים. חודשים של התעסקות בתכנון והכנות בשילוב של הטרללת שהיתה בארץ עד אוקטובר והחורבן שבא אחריו - הגענו מרוקנים מאנרגיה וזקוקים נואשות להיטען מחדש. צריכים קצת רוגע ושלווה. אז איך זה שאנחנו מוצאים את עצמנו רצים כמו בכל טיול בעצם? ואיך משנים הרגלים של שנים?

בנגקוק מלאה בשווקים וקניונים. לרגעים נראה שלאן שלא נפנה את הראש ניתקל במישהו שמנסה למכור לנו משהו. שוק צף, שוק לילה, שוק סיני. וגם קניונים יש בלי סוף. רק שכנוודים, שופינג סתם לפאן, הפך לפעילות קצת מיותרת. קונים רק מה שצריכים וכרגע זה לא הרבה. נראה לי שהסוחרים ברחבי בנגקוק לא ממש אהבו אותנו.

שנים של לחלום, חודשים של לתכנן והנה הגיע רגע האמת. יוצאים לדרך. וגם אם לרגע חולפת לה מחשבה סוררת של "מה עבר לנו בראש לצאת להרפתקאה משוגעת כזו באמצע החיים?" עכשיו כבר אי אפשר להתחרט. מעבירים מפתחות, מסיימים לארוז מה שעוד נשאר וזהו, אנחנו נוודים נטולי בית שעולים על מטוס בכיוון אחד.

אריזה לטיול היא תמיד חלק מאתגר. מצד אחד רוצים להיות מצויידים בכל מה שצריך ושלא יהיה חסר משהו קריטי באמצע הטיול, מצד שני לא רוצים להיסחב עם כל הבית עלינו. אבל עכשיו באמת כל הבית שלנו הוא מה שיש במזוודות שאיתנו. וזה לא מצב זמני שממנו חוזרים לבסיס הבית אלא החיים כנוודים. הבעיה בלקחת איתך אינסוף תיקים ומזוודות זה שאיכשהו צריך להצליח להתנייד עם כל זה וכרגע לא ממש ברור לי איך זה ייכנס ברכב שכור או מונית ...