אנחנו לא אנשים של בטן גב. בפעם האחרונה שתכננו טיול ארוך לכל הקיץ שבו ננוח ונירגע, יצא שעשינו טיול של חודש וחצי בו חצינו שלוש מדינות ועברנו אלפי קילומטרים (דרום צ'כיה, פולין ונורווגיה – טיול קיץ מהמדהימים שחווינו אבל הרבה מנוחה לא היתה שם). כרגע אנחנו כמה ימים לתוך הטיול הגדול שלנו ובינתיים הימים שלנו עמוסים וגדושים. זה לא שאנחנו מתכננים ימים עמוסים אבל הכל חדש, מעניין ומסקרן וקל ממש להיסחף לראות עוד מקום אחד ועוד אחד ובלי ששמים לב, התרוצצנו כל היום. במיוחד פה בתאילנד, יעד שלא היינו בו או בשום מקום שדומה לו. הכל מסקרן ומושך לחקור ולגלות. 

אבל כיוון שאני מכירה את עצמי (בכל זאת עצמי ואני הולכות יחד איזה תקופה), תיארתי לעצמי שכשנגיע לתאילנד נתפתה לראות, לחוות ולעשות המון דברים. אז מראש תכננתי ירידה הדרגתית בקצב. ימים ראשונים בבנגקוק בקצב ה"רגיל" שלנו, להוציא את זה מהסיסטם. שלב שני צ'יאנג מיי להתחיל להוריד הילוך. לעשות פעילויות אבל לא כל יום כל היום. ובשלב השלישי נגיע לאיים בדרום ושם השאיפה היא רב הזמן להיות בהילוך נמוך ורק מדי פעם לעשות פעילות כזו או אחרת. במונחי המזרח קוראים לזה פשוט להיות. לא לעשות, לא לרוץ – סתם להיות. 

בתכנון זה נשמע טוב. סוג של חינוך מחדש לעצמי לטייל יותר באיזי. אבל עצמי לא מוותרת כל כך מהר ושולחת מדי פעם חיצים של ספקות כדי לערער את התכנית. ברכבת בדרך לנתב"ג פגשנו זוג מבוגר שהיו גם הם בדרך לתאילנד. הם נסעו לחודש ימים וסיפרו לנו על המסלול המתוכנן שלהם. בנגקוק, פטאייה, צ'יאנג מאי, צ'יאנג ריי, פוקט, קו סמוי, קופנגן ועוד. ומייד חשבתי לעצמי – "וואו, אנחנו נהיה 3 חודשים בתאילנד ונהיה בפחות מקומות. אולי אנחנו מפספסים משהו?" ואני מזכירה לעצמי שזה מה שרצינו, פחות לרוץ ולהספיק לראות כל מה שיש, יותר להנות ולהיות איפה שאנחנו. וכן, יכול להיות שאנחנו מפספסים יעדים יפים ושווים שלא נגיע אליהם, אבל זה לא משנה כי מה שחשוב זה מה שנחווה איפה שכן נהיה. 

ויחד עם החשש לפספס עומד לו גם החשש הגדול להשתעמם. מה יש לי לעשות חודש שלם בקוסמוי? כבר סיכמנו שבטן גב על החוף זה לא ממש אני. לא לאורך זמן לפחות. אני צריכה להיות עסוקה במשהו כל הזמן הרי. בדרך כלל עושה אפילו כמה וכמה דברים בו זמנית, ויעידו על כך עשרות הטאבים הפתוחים במחשב שלי בכל רגע נתון. מולטיטאסקינג זה יותר הנישה שלי. אבל חלק מהיציאה למסע הזה היא בדיוק כדי לשבור הרגלים קיימים ולנסות דברים חדשים. כמו למשל רגיעה, שהייה, אולי להכיר אנשים במקומות בהם נהיה. כי בסוף זה לא טיול רגיל, זה מסע. אז חלק מהזמן נטייל כמו שאנחנו אוהבים וחלק מהזמן נעשה סתם דברים רגילים, כאלה שאולי אנחנו לא מספיקים לעשות ביום יום העמוס שלנו ובשבילם בעצם יצאנו לחפש לעצמנו שלווה ורגיעה. בא לי חלק מהימים סתם לשהות בבית שלנו מול הבריכה ולקרוא ספר או אולי לכתוב אחד, נראה מה שיצא. אני תמיד אומרת לילדים ששעמום זה דווקא דבר טוב כי זה גורם ליצירתיות לפרוץ החוצה, כשהמוח פנוי מעיסוקים אחרים. אז אולי כדאי שאקשיב לעצה של עצמי.

אנחנו  במילא הרי לא נצליח לטייל באופן אינטנסיבי במשך חודשים על גבי חודשים. אז נהיה חייבים להוריד את הקצב. אולי ייקח לנו קצת זמן ללמוד איך עושים את זה, אולי סתם נתעייף וזה יקרה באופן טבעי. האם נצליח? ימים יגידו. ואם נגלה שרגוע זה לא אנחנו, אחרי תאילנד נגיע ליפן ושם אין לי שום כוונה לנוח אז עדיף שאגיע טעונה בהרבה אנרגיה …

 מוזמנים לשתף את הפוסט: