אבל הנושא החברתי הוא בהחלט סוגיה שהטרידה אותנו לפני שיצאנו למסע. במיוחד בהקשר של הילדים והצורך שלהם להיות גם בחברת ילדים אחרים. אם בדרך כלל כשאנחנו טסים לטייל אנחנו לא מחפשים את חברתם של ישראלים אחרים כי אנחנו רוצים להתנתק קצת, הפעם דווקא חיפשנו יעדים שבהם, לפי מה ששמענו, יש הרבה ישראלים. אז בחרנו את קוסמוי וקופנגן וקיווינו למצוא שם עוד משפחות מטיילות כמונו שנוכל להתחבר איתן. בדמיוננו ראינו מפגשים ומשחקים משותפים של הילדים. אידיליה קסומה ונהדרת. רק שכל זה לא קרה! הקומפלקס בו שהינו בקוסמוי היה ממש נחמד עם כמה דירות מסביב לבריכה מושלמת. הסטינג היה מושלם להכיר ולהתחבר עם עוד משפחות וילדים בדיוק כמו שרצינו. אבל למרות שלפעמים נראה שכל אדם שני בתאילנד הוא ישראלי, דווקא במתחם שלנו לא היו ישראלים וגם כמעט ולא היו משפחות נוספות עם ילדים בחודש בו שהינו שם. עניין של מזל או חוסר מזל אבל אין הרבה מה לעשות לגבי זה. וגם במקומות אחרים שטיילנו בהם, יצא לנו אמנם לפגוש ישראלים פה ושם (כאמור, יש הרבה ישראלים באזור חלקם תיירים וחלקם ממש גרים פה), אבל לא משפחות ולא עם ילדים בגילאים קרובים לשלנו. בקיצור – הפנטזיה החברתית שהיתה לנו, פשוט לא קרתה.

אנחנו פחות מאמינים בלהתבאס על מה שאין אז החלטנו ללמוד להנות מהיש. אמנם לא פגשנו משפחות או ילדים אבל כן פגשנו אנשים נחמדים במתחם שלנו מממדינות שונות בעולם. זוג פנסיונרים קנדיים נחמדים וחובבי ישראל. אשה נחמדה מדנמרק שיצאה לטיול סולו ארוך. והיה נחמד לשוחח ולשמוע סיפורי חיים של אנשים ממקומות לגמרי שונים. 

בנוסף זה גם לימד אותנו שאנחנו צריכים פחות לרדוף אחרי אותה פנטזיה ולשחרר לחץ מהעניין החברתי. החלטנו שאם נפגוש עוד ילדים במהלך הטיול, יהיה נפלא ואם לא, זה גם בסדר. בעקבות זאת החלטנו גם לוותר על קופנגן, אחרי שהבנו שאנחנו נוסעים אליה בעיקר כדי לענות על הצורך החברתי כי יש בה קהילה גדולה של ישראלים. החלטנו שזה לא יהיה השיקול שינחה אותנו ושינינו תכניות למקום שיותר סיקרן אותנו. כך יצא שברגע האחרון נסענו לקראבי.