את היום הזה ייחדנו לשיטוט בויה טולדו, רחוב הקניות המרכזי של נאפולי ובאזור הרובע הספרדי שגובל איתו. ישבנו בבתי קפה והאזנו למוזיקה, טעמנו מטעמים בשווקים הקטנים המסתתרים ברחובות וקנינו מזכרות בחנויות הצבעוניות. זו בעיני המהות של נאפולי, אין בה שפע אטרקציות ומונומנטים שצריך לסמן עליהם וי, יש בה המון אוירה והווי וצריך פחות להתחבר לזה כדי ממש להנות מהעיר.

הרובע הספרדי בנוי משתי וערב של רחובות ובהם חנויות קטנות, שווקים, מסעדות ובתי קפה משפחתיים. בין הבניינים העוטפים את הרובע תלויים חבלי כביסה והמון דגלים של הכוכב האהוב על נאפולי – מראדונה. אין חנות מזכרות, מסעדה, בית קפה ואפילו מספרות שאינם מציגים את מראדונה. הוא גם מפאר את קירות השכונה בציורים וגרפיטי. האהבה האינסופית אליו נובעת מכך שהוא סייע במו רגליו לקבוצת הכדורגל של נאפולי לקחת את האליפות הראשונה והיחידה שלהם אי פעם. בנוסף, ההחלטה שלו לאפשר לעסקים הקטנים והעניים בנאפולי לעשות שימוש חופשי בדמותו ולמכור מרצ'נדייז שלו ללא תשלום, העלו אותו לדרגת אל ("דיוס") בנאפולי.

המשך השיטוט בין הרחובות הקטנים לבין ויה טולדו הוביל אותנו אל Galleria Umberto המרשימה, תיאטרון סן קרלו ועד לרחבה המרשימה של כנסיית סן פרנצ'יסקו די פאולה שמאוד הזכירה לי את הרחבה של סנט פטרוס בותיקן. משם הלכנו עד לטיילת שנמצאת כ- 200 מטר מהכיכר ונהנינו מנוף מדהים של הר הוזוב ושל קו החוף של נאפולי. מנקודה זאת אפשר ללכת ימינה להמשך הטיילת או לחילופין לעשות כמונו ולפנות  שמאלה אל קסטל נואבו – טירה ציורית (אין צורך להיכנס היא מרשימה יותר מבחוץ). זאת גם הייתה נקודת העצירה שלנו לארוחת צהריים במסעדת סושי ככל יכולתך מעולה (Masa Shusi). במסעדה אתם מקבלים טאבלט ויכולים להזמין מנות ככל שתרצו (20 יורו לסועד בצהריים ו- 30 בערב). הבעייה הכי גדולה שתחוו במסעדה היא לצלוח את גרם המדרגות ביציאה לאחר ארוחה דשנה …

לאחר חזרה ומנוחה במלון החלטנו לקנח בצפייה משותפת עם מקומיים במשחק כדורגל של קבוצת נאפולי. בשעת המשחק, מסעדות רבות פותחות טלוויזיות וניתן לאכול יחד עם המקומיים ולהרגיש את האווירה המחשמלת של מהלך המשחק ולחלוק עימם את השימחה והעצב. זו לגמרי היתה חוויה מקומית נהדרת לצפות במשחק באופן כזה. מומלץ מאוד, גם אם אינכם בהכרח חובבי כדורגל.