אחרי שמכרנו או מסרנו את רב התכולה, הגיע הזמן לארוז מזוודות ותיקים לנסיעה עצמה. בדרך כלל אני לא ממש מתרגשת מאריזה לטיול. אני כבר די מיומנת ותיק תק מארגנת לנו כל מה שצריך. וזה לא שלא נסענו לטיולים ארוכים בעבר. היינו חודש בבלגיה, וחודש וחצי שטיילנו בין צ'כיה, פולין ונורבגיה וגם באיסלנד בהולנד ובאוסטריה עשינו טיולים ארוכים. אבל כל טיול כזה היה תחום בזמן וידעתי לאן חוזרים אחרי. הפעם זה קצת אחרת וזה איכשהו מחלחל גם לאריזה. חלק זה צרכים אמיתיים כמו תרופות שנדרשות לנו לתקופה ארוכה. וחלק זה סתם נסיון להיערך לכל תרחיש שלא יבוא. לבטן גב על החוף אבל גם לטיולי הליכה בשטח. בגדים ארוכים אבל גם קצרים, ספרים ומשחקים שחלילה לא נשתעמם ועוד ועוד. גם זה שנעבור בין מדינות, יבשות ועונות – לא עוזר. איך בדיוק נערכים למזג אויר שנע בין חם מאוד ועד שלג, וגם שומרים על אריזה מינימליסטית?? 

אז נכון שקנינו כרטיסי טיסה שמאפשרים מזוודה, טרולי ותיק גב לכל אחד מאיתנו. נפלא. רק שעכשיו כשאני עומדת מול 4 מזוודות, 4 טרולי ו-4 תיקי גב נעשה די ברור שאחרי שנרד מהמטוס נצטרך לשכור ואן או מיניבוס או אפילו משאית הובלה כדי להתנייד עם כל הציוד הזה!! ורצוי גם עוזר אישי צמוד, כי אין לנו מספיק ידיים. (אולי זה הזמן להתחרט שלא ארזנו במזוודה מישהו משלל האנשים שביקשו שניקח אותם איתנו?) וגם אם איכשהו נצליח לשנע את הכל, איפה זה בכלל ייכנס בתוך חדר מלון? אמנם השתדלנו לקחת חדרים משפחתיים מרווחים, אבל לא בטוח שהם מספיק מרווחים כדי להכיל כל כך הרבה. בקיצור – זה לא ממש הגיוני אז כרגע עושים היערכות מחדש. במקום לקחת כל מה שרוצים, מחליטים על כמות מזוודות ותיקים שהגיוני לקחת ועכשיו הציוד יצטרך איכשהו לההתכנס לתוך זה. נראה שכל מה שאנחנו עושים בימים אלה זה רק לצמצם ציוד ואז לצמצם אותו עוד. בסוף עוד נהיו טובים בזה. 

פתאום אני נזכרת איך לחודש בבלגיה נסענו רק עם 4 טרולי, אחד לכל בן משפחה. והאמת שזה לגמרי הספיק. עשינו כביסות והסתדרנו עם מה שיש. אז למה בכלל אנחנו מרגישים עכשיו צורך לקחת איתנו כל כך הרבה ציוד? אולי זה בגלל תחושת ההליכה אל הלא נודע שיש בטיול הזה. כי אמנם יש תכנית טיול בגדול אבל היא פתוחה לשינויים וקשה להעריך מראש מה באמת נצטרך ומה לא. וכל מה שאני אורזת זה סוג של נסיון להיערך להכל מראש. כי זה מה שאני עושה, מתכננת קדימה ומנסה תמיד להיות ערוכה לכל תסריט. ואולי חלק מהעניין זה להבין שאי אפשר להיערך לכל תרחיש במסע כזה. וצריך קצת לשחרר. ולדעת שיכול להיות שיהיו הפתעות בדרך ויהיו דברים שלא נהיו ערוכים אליהם ואולי אפילו יהיו חסרים לנו דברים וציודים.  ואם וכאשר זה יקרה, כנראה שנמצא פתרונות. חלק בטח אפשר לקנות איפה שלא נהיה. חלק אולי פשוט נסתדר בלי ונגלה שלא באמת היינו צריכים את כל מה שחשבנו שאנחנו צריכים. עוד כמה ימים וזהו, מה שלקחנו, יצטרך להספיק. אבל בינתיים, אני כנראה אמשיך להסתובב בתחושה שאני שוכחת לארוז משהו ממש ממש חשוב… 

מוזמנים לשתף את הפוסט: