אנחנו אוטוטו יוצאים למסע משפחתי בעולם. מהרבה בחינות ההכנות מרגישות מאוד דומות לכל טיול אחר שתכננתי בעבר. קניית כרטיסי טיסה, הזמנת מקומות לינה ורכבים, תכנון מסלולים. דברים שעשיתי מיליון פעם. אבל בכל הפעמים האחרות שנסענו, הבית נשאר מאחור ממתין לנו. המקום הקבוע שלנו, החפצים שהפכו אותו לבית עבורנו, הכל חיכה לנו שנסיים לטייל ונחזור. סוג של עוגן שכמה שלא נדדנו, היה ברור שנחזור אליו. הפעם זה אחרת. הבית הושכר לאחרים, רב הריהוט, המכשירים וכל רכוש אחר שהיה לנו – נמכר או נמסר. כשניסע, לא יהיה פה בית שממתין לנו. וזה מצד אחד מרגיש שהכל פתוח בפנינו ומצד שני, לא אשקר אם אגיד שזה קצת מפחיד. 

כבר מספר חודשים שאני מתעסקת במכירת התכולה שלנו. התחלנו מוקדם כדי שזה יהיה הדרגתי ולא מעיק מדי. גם מבחינת ההתעסקות במכירה עצמה, ויש לי סיפורים שיכולים למלא בלוג שלם רק על זה, וגם מבחינה רגשית לשחרר ולהיפרד מדברים שאיכשהו היו חלק מההגדרה שלי בעצם. בהתחלה זה די פשוט. מתחילים בדברים שאנחנו לא באמת צריכים או משתמשים. כאלה שלא ממש מרגישים בחסרונם. מדהים לגלות כמה דברים כאלה יש. למרות שעברנו דירה לפני כשלוש שנים ועשינו סינון רציני של חפצים מיותרים, מסתבר שעדיין היו לנו לא מעט כאלה. אולי התקשינו בזמנו להחליט אז השארנו ואולי הם פשוט נהיו מיותרים בזמן שעבר בין סינון לסינון. עכשיו בכל מקרה אין ברירה. מסננים ונפטרים מכל מה שלא באמת נחוץ. 

לאט לאט זה הופך קשה יותר, טכנית וגם רגשית. רגשית כי יש חפצים שהם רק חפצים אבל יש חפצים שמחזיקים בתוכם זכרונות משמעותיים. מאנשים שהיו חשובים לנו, מזמנים וארועים.  אותם אני שומרת. לקנות ספה חדשה זה לא נורא, כרוך רק בזמן וכסף. אבל למזכרות בעלות ערך רגשי, אין תחליף. וחלק מהתובנות של ההכנה למסע הזה היא באמת מה הם הדברים החשובים ועל מה אפשר לוותר די בקלות. וקשה גם טכנית כי לאט לאט נפרדים מכל מה שעשה את החיים שלנו נוחים בעצם. מילא זה שאין כבר ארון בגדים וחפצים שאנחנו עוד צריכים ומשתמשים בהם, מונחים על כסאות או על הרצפה, ומילא שכל הבית ארגזים, אבל השבוע נפרדנו מהמדיח וחזרנו לשטוף כלים ידנית ושבוע הבא כנראה ניפרד מהתנור והמייבש כביסה כך שבהחלט נהיה פחות ופחות נוח בתפקוד היומיומי. ואני אומרת לעצמי שגם זה חלק מההכנה שלנו בעצם. כי לא בכל מקום שנהיה יהיו לנו המרחבים של הבית הנוכחי שלנו והפינוקים שהתרגלנו אליהם ואולי טוב להתחיל להתרגל לזה בהדרגה. 

אז אנחנו בישורת האחרונה. הרב כבר נמכר או נמסר. המעט שבחרנו להשאיר, נארז ואוחסן. מה שעוד נשאר אולי יימכר ואולי לא. כבר לא קריטי. ומתחילים להפנים שממש בקרוב כל מה שיהיה לנו זה מה שנכנס בתיקים ובמזוודות שניקח איתנו וזהו! נפרדנו מכל כך הרבה חפצים ורהיטים בשבועות האחרונים. דברים שבחרתי , קניתי או אפילו יצרתי בעצמי ושיקפו את מי שאני. דברים שעשו לי תחושת בית. אבל בסוף בית זה לא חפצים זה אנשים. ואני יודעת שכל עוד אני נוסעת עם המשפחה שלי, אני ארגיש בבית בכל מקום שנהיה ביחד. 

מוזמנים לשתף את הפוסט: