להסתדר כשהכל שונה ואחר ממה שרגילים
אנחנו כבר כמעט שבועיים בתאילנד ומוקסמים מהנופים, המקדשים, האוכל, השווים והאנשים. נעים לנו, טעים לנו וכיף לנו להיות כאן. אבל בתוך כל זה יש גם כמה קשיים.
אחד הקשיים העיקריים הוא עניין התקשורת. מדהים כמה אתה מרגיש מוגבל כשאתה אפילו לא מסוגל לקרוא שום דבר. זה לא רק לא להבין את השפה, יש הרבה שפות שאנחנו לא מדברים אותן, אבל לפחות יכולים לקרוא את האותיות. פה אנחנו נוסעים בכביש ולא תמיד יודעים לקרוא שילוט, עוברים ליד חנויות או מסעדות ולא יודעים לקרוא מה הן מציעות. למזלנו אנחנו מגייסים את אלוהי הטכנולוגיה לעזרתנו. וייז או גוגל מפס מסייעים לנו לא להפר חוקי תנועה (כך אנחנו לפחות מקווים) וגוגל טרנסלייט עוזר לנו לתרגם תפריטים או שלטים ברחוב. זו עדיין תחושה של מוגבלות ותלות, אבל לפחות מאפשר לנו להתנהל פה.
גם לדבר עם אנשים זה מאתגר בגלל השפה. רבים לא מבינים בכלל אנגלית. במיוחד באזורים שיותר מרוחקים מהערים הגדולות. ואנחנו כבר לגמרי מפתחים את כישורי הפנטומימה שלנו אז מי שצריך עזרה באיך להדגים בקשה למלחיה או לכפית קטנה, מוזמן לפנות להדרכה (לא באמת, ברב הפעמים לא הבינו את הפנטומימה ובסוף כתבנו את המילים בגוגל טרנסלייט או שקיבלנו דברים שונים ממה שהתכוונו).
ואם לא מספיקים קשיי התקשורת יש לנו את עניין הנהיגה ההפוכה. בפעם האחרונה שנהגנו הפוך זה היה באנגליה וזה היה כל כך מוצלח שעשינו פניה לא מוצלחת, פינצ'רנו גלגל וחיכינו 4 שעות באמצע שום מקום שיבואו לחלץ אותנו. מאז לא ניסינו את התענוג הזה שוב. עד עכשיו. יכולנו אולי לוותר על זה ולמצוא פתרונות תחבורה חלופיים אבל אחרי תאילנד נגיע ליפן שגם בה נוהגים הפוך ושם כבר הפתרונות החלופיים יקרים מדי. אז אם במילא ננהג הפוך בטיול הזה, העדפנו להתחיל עם זה כבר בתאילנד. אז נוסעים הפוך.
בצד החיובי, זה חוסך לי ללכת לפארק שעשועים, כל נסיעה מרגישה מפחידה כמו רכבת הרים. בכבישים המהירים עוד מילא, נוסעים ישר ונשארים בין הקווים שעל הכביש. אפשר לחיות עם זה. אבל בעיר, טוסטוסים או טוקטוקים נכנסים מכל הכיוונים כולל כיוונים שלא ידעת שקיימים בכלל. אנשים הולכים על הכביש, כי לא תמיד יש מדרכות אז צריך להיות דרוך ולראות שלא יצוצו לך פתאום אנשים מאיזשהו כיוון. וגם הרכבים האחרים מאתגרים ולא בדיוק נוסעים בשקט ושלווה. ואתמול נסענו לטיול מחוץ לעיר, בהרים שמחוץ לצ'יאנג מאי. גיליתי שכבישים מפותלים, צרים, נטולי שוליים במעלה הר גורמים לי להתגעגע לטוסטוסים בעיר. בעיר לפחות אין לי תהום מפחידה מול העיניים.
עוד צד חיובי (אני מפתחת פה את החשיבה החיובית שלי) – נהיגה הפכה להיות פעילות שעושים בשניים. מה שנקרא – חוויה זוגית מגבשת. אחד נוהג והשני מנווט, משגיח ומזהיר מפני סכנות כמו מעבר אינסטינקטיבי לנתיב הלא נכון או התקרבות מסוכנת מדי לתהום בצד הכביש.
ויש גם כמה ענייני תרבות שונה שקצת מוזרים לנו. כמו זה שאין מלחיות בשום מקום, שצריך להוריד נעליים בכניסה לאתרים שונים, שיש ברז שטיפה בשירותים במקום נייר טואלט אבל לדברים האלה אנחנו לאט לאט מתרגלים או מוצאים פתרונות יצירתיים (כן התחלנו להסתובב עם עם מלחיה בתיק כי אחרת הילדים לא אוכלים). מעניין אם מתישהו נתרגל גם לעניין הנהיגה ההפוכה ואם כן, האם זה אומר שנצטרך לעבור את כל הרכבת הרים הזו שוב כשנעבור למדינה שנוהגת הפוך מההפוך הזה?
מוזמנים לשתף את הפוסט:
עוד מסיפור המסע העולמי שלנו
לחיפוש מלונות
חפש מלון או חדר
לחיפוש טיסות
הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו
קבלו עדכונים על פוסטים חדשים שמתפרסמים, כדי שלא תפספסו