לפעמים אתה מתכנן משהו כל כך הרבה זמן שזה כבר לא נראה אמיתי שהוא באמת קורה. אבל זה באמת קורה, יום הנסיעה המיוחל סוף סוף הגיע. ולא היינו יכולים לייצר לעצמנו יום יותר מתיש גם אם היינו מנסים. 

מתחילים את הבוקר בפינוי הדירה שלנו. מפנים חפצים שנשארו, מובילים דברים אחרונים לאחסון. מעבירים בעלות וחשבונות. חשבנו שנסיים תוך שעה אבל בילינו שעתיים בהמתנה בתורים טלפוניים (חברת חשמל, אם יש 96 אנשים בתור לפניי, אתם כנראה עושים משהו לא בסדר). אבל אחרי הרבה יותר מדי זמן מבוזבז – אנחנו מזדכים על הבית ומחזירים מפתחות. זהו, אנחנו רשמית נטולי בית. 

בדיעבד לא היה רעיון חכם לעשות את פינוי הדירה והטיסה באותו יום. היו לנו מחשבות לפנות כמה ימים קודם ולשהות בצימר או מלון בסופשבוע שלפני הטיסה. רק שהעלות יצאה כמו שבועיים לינה בתאילנד אז ויתרנו על זה. במקום זה אנחנו עכשיו מותשים אחרי שפינינו, ניקינו, ארזנו והקשבנו ליותר מדי מנגינות "שיחתך חשובה לנו".

אנחנו מגיעים לנתב"ג בחמש אחר הצהריים. השדה כמעט ריק. בדרך כלל זה כיף להגיע לשדה ולגלות שאין תורים ארוכים מדי. עכשיו זה רק עצוב ומבאס. כל העמדות מלבד אלו של החברות הישראליות, סגורות. זה יחד עם תמונות החטופים ושלטי יום ה-100 למלחמה, מהווים תזכורת לכמה המצב לא נורמלי. ואני רק מקווה שנצליח למצוא לנו קצת שקט לנפש בתוך הכאוס הזה.

הגענו מותשים לטיסה ו-11 שעות על מטוס צפוף לא שיפרו את המצב. למרות שנים של תרגול יוגה, שום צורת התקפלות לא עזרה לי להצליח לישון על הכסא במטוס. כאבי גב לעומת זאת, שינה בישיבה במטוס מאוד עוזרת לייצר. מזל שבתאילנד אפשר למצוא שפע מסאג'ים שיתקנו זאת. עכשיו יש לי תירוץ טוב (לא שבאמת הייתי צריכה). לקינוח בשעה האחרונה של הטיסה הילד התחיל להרגיש לא טוב. לחץ באוזניים, כאבי ראש והקאות. בצד החיובי, הנה כבר צמצמנו את כמות הציוד וזרקנו את כל הבגדים שלו לפח עוד לפני שנחתנו. 

שדה התעופה בבנגקוק עצום בגודלו. עומס מטורף של אנשים. אבל למרות זאת הכל הולך די מהר. ויזות עשינו מראש בשגרירות תאילנד, המזוודות הגיעו בשלום וכבר חיכו לנו כשסיימנו את ההליכה הארוכה עד למסוף האיסוף. הנהג שהזמנו מראש גם חיכה לנו והמזוודות הרבות שלנו אפילו הצליחו להיכנס כולן לרכב שלו. זהו, אנחנו כאן. המסע שלנו מתחיל.

במלון הפקידה אומרת ששילמנו חלק מההזמנה בנקודות שהיו לנו. אנחנו אחרי יום מתיש ולילה בלי שינה ואין לנו מושג על מה היא מדברת. עברה איזה חצי שנה או יותר מאז שהזמנו את המלון בבנגקוק, כרגע אני זוכרת יותר טוב את המלון שהזמנתי לנו ליוני 24. מזל שהכל רשום ומתועד. המלון שלנו IBIS STYLES SILOM, מקסים ואנחנו מקבלים סוויטה שמורכבת משני חדרים מחוברים. החדרים מעוצבים, יפים ומרווחים. קצת הרמת גבות מצד הילדים מהקונספט של מקלחת שקופה אבל מעבר לזה, מושלם להרכב שלנו. לא רחוק מהמלון יש שוק לילה, מסעדות וכמה חנויות נוחות כך שאנחנו מסודרים היטב.

אחרי מקלחת ומנוחה קלה אנחנו יוצאים לסיבוב קצר וארוחת ערב. בנגקוק חמה, לחה, רועשת וצפופה. הכי ההיפך ממה שאנחנו צריכים כרגע כשאנחנו עייפים כל כך. היא קצת מסחררת את החושים. אבל אם יש משהו שלמדנו משנים של טיולים זה שיום מעבר זה יום שצריך לקחת באיזי. אז לא מנסים להבין את העיר היום. לא מנסים להחליט אם אנחנו אוהבים אותה או לא. רק לתת לעצמנו לנוח ולהתאושש. לא רק מהיום המתיש שעברנו אלא מכל התקופה. תם שלב ההכנות הארוך והמייגע. מחר כשנהיה מאוששים, נצא להכיר את העיר. מכאן הלאה השאיפה היא לזרום יותר לאט. להוריד סטרס ופשוט להנות מהרגע. אז תאילנד – הגענו. מתחילים!

 מוזמנים לשתף את הפוסט: