הגענו לקראבי באופן ספונטני וללא הרבה תכנון מוקדם והיא התגלתה כאחד המקומות שהכי אהבנו בתאילנד. נופים פראיים ודרמטיים, אינסוף סיורים שקשה לבחור ביניהם, שווקי אוכל תוססים ומגוון מטורף של מסעדות. שבועיים בקושי הספיקו לנו ויצאנו עם הרבה טעם של עוד.
אגם צ'או לאן שבתוך שמורת קאוסוק בתאילנד הוא פשוט מקום קסום שנראה לקוח מתוך קטלוג תיירות. קשה להאמין שהיופי הזה אמיתי. ומשום מה המקום הזה עדיין לא נכבש על ידי המוני תיירים והוא סוג של פנינה נסתרת. עשינו טיול קצר לאזור וראינו רק קמצוץ ממה שיש לראות שם. סימנו לעצמנו לחזור לפה שוב ואחרי שתקראו, אולי גם אתם תרצו להגיע לכאן.
שנים רבות שטיולים היו סוג של בריחה קצרה מהשגרה והיומיום. כזו שמחכים ומצפים לה, שעוזרת להטעין באנרגיות ולחזור לחיים שלנו בכוחות מחודשים. אבל מה קורה כשלטייל הופכת להיות השגרה שלנו? כשזה מה שאנחנו עושים כל הזמן, כל יום במשך מעל לחצי שנה?
אומרים שחופשי זה לגמרי לבד. ולצאת לטיול ארוך בעולם אומר שמשאירים מאחור את המשפחה, החברים וכל העולם החברתי שהקיף אותנו. זה אומר שזה רק אנחנו עם עצמנו, כל יום כל היום. אין עוד אנשים. אז איך מסתדרים עם זה? האם חסרים לנו ולילדים חברים ואנשים נוספים? מוזמנים לקרוא כמה תובנות ומחשבות בעניין אחרי חודשיים טיול.
אי החזירים הוא אחת האטרקציות הפופולריות שיש באזור קוסמוי. מדובר באי שעליו מאות חזירים מסתובבים חופשי בין המבקרים. אפשר ללטף, להאכיל או סתם לצפות בהם מסתובבים ומשחקים. ריכזתי כמה המלצות לגבי איך ומתי כדאי להגיע לאי החזירים. מוזמנים לקרוא.
תאילנד היא מקום נפלא לפגוש פילים. יש אינספור מקומות שמציעים מפגש כזה. אבל מרב אופציות אפשר קצת ללכת לאיבוד. איך בוחרים מקום שמתנהג בצורה אתית כלפי הפילים ולא מתעלל בהם? מה טווחי המחירים וכיצד ניתן להוזיל עלויות? ריכזתי כאן כמה וכמה דרכים שנתקלנו בהן שמאפשרות מפגש פנים אל פנים עם החיה המדהימה הזו. אם אתם מכירים עוד אופציות, מוזמנים לשתף בתגובות.
תאילנד הוציאה אותנו מאזור הנוחות שלנו. אנחנו רגילים לטייל במדינות מערביות, בעיקר באירופה. ושם גם כשהכל חדש, יש איזושהי תחושת מוכרות מסויימת. פה בתאילנד אנחנו מרגישים את הזרות שלנו. השפה שונה, הנהיגה הפוכה, התרבות אחרת לגמרי ואפילו המראה שלנו מייד חושף שאנחנו לא שייכים. אם באירופה לעיתים פונים אלינו בשפת המקום וטועים לראות בנו מקומיים, פה אין חשש כזה.
הרבה שנים אנחנו חולמים על הטיול הגדול שלנו רק שלא לקחנו בחשבון שנגיע אליו מותשים. חודשים של התעסקות בתכנון והכנות בשילוב של הטרללת שהיתה בארץ עד אוקטובר והחורבן שבא אחריו – הגענו מרוקנים מאנרגיה וזקוקים נואשות להיטען מחדש. צריכים קצת רוגע ושלווה. אז איך זה שאנחנו מוצאים את עצמנו רצים כמו בכל טיול בעצם? ואיך משנים הרגלים של שנים?
בנגקוק מלאה בשווקים וקניונים. לרגעים נראה שלאן שלא נפנה את הראש ניתקל במישהו שמנסה למכור לנו משהו. שוק צף, שוק לילה, שוק סיני. וגם קניונים יש בלי סוף. רק שכנוודים, שופינג סתם לפאן, הפך לפעילות קצת מיותרת. קונים רק מה שצריכים וכרגע זה לא הרבה. נראה לי שהסוחרים ברחבי בנגקוק לא ממש אהבו אותנו.
שנים של לחלום, חודשים של לתכנן והנה הגיע רגע האמת. יוצאים לדרך. וגם אם לרגע חולפת לה מחשבה סוררת של "מה עבר לנו בראש לצאת להרפתקאה משוגעת כזו באמצע החיים?" עכשיו כבר אי אפשר להתחרט. מעבירים מפתחות, מסיימים לארוז מה שעוד נשאר וזהו, אנחנו נוודים נטולי בית שעולים על מטוס בכיוון אחד.
רוצים שאמצא לכם מלון? מוזמנים לפנות אליי לעזרה, ללא עלות במציאת מלון לטיול שלכם.
לחילופין מוזמנים לחפש לבד:
קבלו עדכון כשמתפרסם פוסט חדש (בדקו את תיקיית הספאם שלכם ואשרו שם קבלת פוסטים ממני)
